בועז כהן – הרצאות תרבות, קריינות, ספרים, מוזיקה.
050-75-75-485
benuri@013.net
נולדתי (לגמרי במקרה) בבית חולים בכפר סבא. היה זה יום שישי, ה-20 בדצמבר 1963 ובראש המצעד הבריטי התמקם "אני רוצה לאחוז בידך" של הביטלס. האחות הגרמניה אמרה לאמי: "יש לו אצבעות ארוכות, הוא יהיה פסנתרן". צדקה.
גדלתי בחולון, בדירת חדר וחצי בשכונת ג'סי כהן, בין הבית לבין החולות. אף פעם לא היה כסף, אבל תמיד הייתה אהבה. המון אהבה. ותרבות. בגיל ארבע אמא שלי לימדה אותי לקרוא ולכתוב. "אם תאהב ספרים לעולם לא תהיה בודד. לפעמים תהיה לבד, אבל לעולם לא תהיה בודד", היא אמרה.
למדתי בבית ספר "סירקין" בחולון. מגיל קטן רכבתי על אופניים לספריה הציבורית שמול קולנוע מגדל, הספרייה שהייתה הבית השני שלי. אהבתי לקרוא בצורה שיטתית. את כל "השביעיה הסודית", כל ספרי חסמב"ה, קופיקו, דנידין הרואה ואינו נראה, קפטן יונו, סייר החלל, כל ספרי ז'ול ורן, צ'רלס דיקנס, קרל מאי. "הוא קורא או שותק", כתבו עלי כשעזבתי את בית הספר.
מגיל 14 גרתי בגני תקווה (בדירה בלי טלפון) ולמדתי בתיכון מקיף יהוד. למדתי מוזיקה מכל מי שאפשר. מיואב הבן דוד שלי ומיואב קוטנר ומנחם גרנית ברדיו, מהשכן והחבר שלי שי לוי, שהיה לו טעם מעולה, ומשכנים מבוגרים עם תקליטים מיוחדים, מהאחים הגדולים של חברים מהכיתה, מקורסים להאזנה מודרכת במתנ"ס של קיראון. שמעתי מוזיקה בלי הפסקה ואף פעם לא נמאס לי. וכשלא האזנתי למוזיקה, ניגנתי על הפסנתר בטהובן ובאך ושומאן.
לא התקבלתי לגלי צה"ל (למרות שדן כנר טען שיש לי קול טוב והמליץ עלי לקורס קריינים). לא התקבלתי גם לעיתון במחנה (למרות שכבר פירסמתי כתבות בעיתון "דבר" בגיל 17). אז פשוט סיימתי שירות צבאי במפקדת חיל האויר ולתדהמת הוריי וחבריי הייתי חייל נאמן ומסור, תמיד מגולח למשעי, עם נעליים מצוחצחות למופת ובגדים מגוהצים להפליא.
לעיתונות הגעתי במקרה, כשמישהי שלמדה איתי קולנוע אמרה: "למה אתה שוטף חדרי מדרגות? למה אתה לא מנסה להיכנס לאיזה עיתון?" – אז ניסיתי וכתבתי לשבועון "כותרת ראשית (ב-1988) ואז הוא נסגר ועברתי לעיתון "חדשות" (1989-1990) ומשם למוסף הארץ ובסוף בוצעה נחיתה בידיעות אחרונות ב-1991 שם נשארתי 10 שנים, כעורך משנה של "7לילות" וכתב מגזין. בשנות ה-90 ריאיינתי בארץ (את כולם, בערך) וריאיינתי בחו"ל (דיוויד בואי, מרק קנופפלר, פיל קולינס, פיטר גבריאל, סוויד, אואזיס ועוד ועוד). בין לבין גם התחתנתי עם שירלי, התגרשתי משירלי, התחתנתי עם לילי ונולדו לי שתי בנות אהובות ומופלאות: קארין (1996) ושירה (2000).
ב-2001 פוטרתי מידיעות אחרונות. חלפו כמה חודשים ויואב גינאי (אז מנהל 88) קיבל אותי לקול ישראל ונתן לי תכנית ערב.
היה זה חלום שהתגשם, להצטרף לשידור הציבורי הממלכתי, להיות חלק ממשפחת רשות השידור. התחלתי עם תכנית בשם "הנוסע השמיני" (2001-2003) ואז עברתי לעשות את "לפני השקיעה" ב-18:00. במקביל הפקתי ימי שידורים מיוחדים ופרויקטים של התחנה. "ימי הפרח והאהבה", "מרתון שירי חופש", "גיטרות שחורות, בלוז לבן", "המלחינים הגדולים" – ועוד. אחד הדברים שהייתי גאה בהם במיוחד היה פרויקט סיכום השנה בכל דצמבר. "בציר 2002", "בציר 2003", "בציר 2004" וכו' היו תכניות שבהן ניסיתי להביא את המגוון העשיר והמיוחד של המוזיקה במאה ה-21.
ב-2009 התמנה יובל גנור לנהל את התחנה והעביר אותי לבוקר. "רוקר טוב" נולדה ושודרה במשך 8 שנים, עד 2017. במקביל ערכתי ושידרתי תכניות נוספות – "מופע שנות ה-70" (במוצאי שבת) ו"פרוגרסיב וחיות אחרות" (בימי ראשון). רצה הגורל ושידרתי את התכנית האחרונה בהחלט ששודרה בקול ישראל. רשות השידור נסגרה מיד אחרי שסיימתי את "פרוגרסיב וחיות אחרות", ב-14 במאי 2017. אני באמת כיביתי את האור. לא כדימוי.
ביולי 2017 התחלתי לשדר ברדיו אקו99. "חלום ליל קיץ" ו"משמרת לילה", "רביעי עברי" ובימי שישי את "קצה החול".
על "משמרת לילה" קיבלתי את פרס אגודת העיתונאים ב-2018.
מנימוקי הוועדה: ”בעידן בו תחנות רדיו מתמודדות עם שינויים מהירים בהרגלי הצריכה וכניסת שירותי הסטרימינג לשוק המקומי, המאזינים ממשיכים להאזין לתכנית לא רק בזכות השירים ומגוון המוסיקה שב"משמרת לילה", אלא בעיקר בזכות הידע, החום והאופן המיוחד שבועז כהן מגיש אותם למאזיניו.”
ב-2024 "רביעי עברי" היתה מועמדת לפרס מטעם דירקטוריון אקו"ם על תרומה לזמר העברי ולתרבות הישראלית.
במקביל לעבודה ברדיו גם שימשתי כמנהל אמנותי של תיאטרון תמונע בתל אביב בשנים 2006–2009 והפקתי וערכתי מופעי שירה ומוזיקה, ביניהם "שרים נחמן ביאליק" (עם ברי סחרוף, שלומי שבן, דני רובס, ועוד), "הרחובות ממריאים לאט – משירי דוד אבידן" (עם נורית גלרון, שלומי שבן, רונה קינן, יוסי בבליקי, ועוד), "כל עוד – משירי עלי מוהר" (עם גידי גוב, נעם רותם, עידן אלתרמן, מרינה מקסימיליאן בלומין, ועוד), "כשהאצבעות יתחילו לדמם – הצדעה לצ'ארלס בוקובסקי", ו"מלכה עירומה – שירת מחאה נשית" (עם אליוט, נינט, הדרה לוין ארדי, ועוד).
הפקתי וניהלתי שני פסטיבלי מוזיקה. בחורף 2009 פסטיבל "אולטרה סאונד" למוזיקה אלטרנטיבית בישראל וביוני 2018 את פסטיבל "פרוגרסיב וחיות אחרות" שהתקיים ב"בית היוצר" בנמל תל אביב.
בזכות המו"ל חגי מרום הוצאתי את הספרים. "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים" (2014) היה ממואר אוטוביוגרפי, ילדות והתבגרות בישראל ההיא של שנות ה-70 וה-80, "וכשאפתח את הדלת" (2017) חזר אל האלבום המכונן של להקת תמוז "סוף עונת התפוזים", אל ההסטוריה של ישראל באמצע הסבנטיז, אל השירה, הפוליטיקה, הספרות, הקולנוע והמוזיקה של הזמן ההוא תוך ניסיון לפצח את תהליך יצירתו של האלבום היחיד של תמוז.
הספר השלישי "איש כוכב" (2019) היה מסע אישי בעקבות 36 שירים של דיוויד בואי, מהאלבום הראשון ועד האחרון. כל הספרים יצאו בהוצאת "מרום תרבות ישראלית".
במקביל, הייתי שותף להקמת "המכון למצוינות בהומניסטיקה" לקידום ערכים ציוניים במערכת החינוך, שהקימה ד"ר גלי תיבון, בשיתוף עם הסופרים מאיר שלו ועמוס עוז והייתי חלק מקבוצת "תרבות לפריפריה" שזכתה במכרז של ממשלת ישראל.
מוזיקה
בין השנים 1999–2001 הייתי חבר להקת החשמליות ובשנת 2000 הוצאנו את האלבום היחיד שלנו: "אחר כך בא הגשם".
בשנת 2002 הצטרפתי כקלידן ופסנתרן ללהקת פונץ' והשתתפתי בהקלטת האלבומים: "דנה ראתה עב"מ" (אוגוסט 2002), "פינוקיו" (ינואר 2007), באלבום הכפול בהופעה חיה "חור בשמיים כחולים" (ינואר 2010) ובאלבום "רמז לעתיד" (דצמבר 2012), אלבום האולפן החמישי והאחרון של הלהקה.
במקביל, תחת השם "דצמבר" הוצאתי עם יוסי בבליקי סולן פונץ' שני אלבומים: "שרמן בחורף" (2005) ו"חצאית דמעות" (2009).
במשך 10 שנים החזקנו באולפן "טרקטור" ברחוב רש"י בתל אביב וכתבנו יחד מוזיקה לסרטי קולנוע וטלוויזיה, ביניהם: "שרמן בחורף" (2001), "חצאית דמעות" (2002), "לנצח עם מיקי ברקוביץ'" (2003), "המכשפה מרחוב מלצ'ט" (2004) ו"החשוד האחרון" (2005)
כפסנתרן וקלידן ניגנתי בסדרת הטלוויזיה "8 דקות ביום" (עוזי וייל, ערוץ 1, 2003) ובסדרה "גם להם מגיע" (ערוץ 10, 2008) וגם באלבומי הסולו של יוסי בבליקי "הגברת עם היהלומים" (2004) ו"האגרוף" (2011), באלבום "אהבה" של שלום גד והיהלומים (2005) ובאלבום "בעיקול הבא" של משה בן-יוחנה (2022)
בשנת 2008 הלחנתי מוזיקה לסרט עלילתי פולני-ישראלי בשם "אמא של ולנטינה" על-פי ספרה של סביון ליברכט. כמו כן הפקתי מוזיקלית את "חופשיה", אלבומה של אמנית החלילים חפציבה זר-אביב (2011) וניגנתי בארבעה סיבובי הופעות של האמן הסקוטי בוב תיל בישראל.
מ-2016 אני מופיע עם משה בן-יוחנה בערב שהועלה ברחבי ישראל כמעט מאה פעמים, בין היתר גם בפסטיבל אינדינגב ופסטיבל יערות מנשה.
חוץ מכל זה אני משוגע על ספורט, אוהד את מכבי תל אביב וליברפול מילדות. אנגלופיל, פרנקופיל, מעולם לא הייתי בהודו, מעדיף אלכוהול על סמי הזיה, לא טעמתי קוקה קולה בחיים ולא קראתי את "מלחמה ושלום". משתדל לא לאכול כלום אחרי השעה שבע בערב ולהרים משקולות ולהתאגרף כמה שיותר, מתגעגע לשנות ה-90, יש לי מינוי לספריה הציבורית ולבריכה הציבורית ואני אוהב נוף אורבני ריק, ציורים של אדוארד הופר, סרטים של טרקובסקי ואלבומים של ניק דרייק. חולם לעשות פעם מסע אופנועים באלבניה, להקים רביעיית ג'אז אבסטרקטי מלנכולי, להיות פסנתרן של סרטים אילמים ולנגן עם ואן מוריסון.
תודה מיוחדת לצלמים שתמונותיהם מתפרסמות באתר:
ירון אמיתי, אלעד אקרמן, שמעון בן-לולו, אילן בשור, אביבה גולדברג, שקד גורן, אלי דראי, שי טוחנר, חגי מרום, חנה נודלמן-פאוסט, אלון עדר, גיא פורטיס, אלדד רפאלי, שיר שטיין, מיכל שני